מאת מרשה לוין - שבירו *
אני פסיכולוגית קלינית, אם, בת-זוג, עמיתה, חברה, ומטפלת בעל כורכי בכלב אחד ובזרם אינסופי של בני משפחת המכרסמים. תוך כדי לימודיי בתיכון ובמכללה השתחררתי ומצאתי את דרכי לשוויון בתחום המקצועי, וזכיתי לחופש מאיפור, מגילוח וממתקנים לוחצי גזרה למיניהם. התכוונתי במלוא הרצינות להחיל עקרונות שוויוניים אלו גם על ההורות. כבר אז קיוויתי לשחרר את ילדיי מעריצות הסטריאוטיפים המגדריים ישר מן ההתחלה. בתור מטפלת המתמחה בעבודה בעבודה עם מבוגרים ועם ילדים, חלק גדול מהטיפול בילדים כרוך ביעוץ להורים. ההורות והקריירה התקיימו אצלי במסלולים מקבילים. כאשר בני היה בגן חובה הרציתי בגני חובה. לאחר מכן לימדתי קורס בסמינר מקומי להכשרת מורים. למרות המודעות שלי ולגודל אכזבתי, מצאתי את עצמי ממלמלת לבנותי "את כל- כך יפה," ולבני "זה היה גדול, אתה כל- כך פיקח!" נוכחתי לדעת שעל אף אמונותיי, מן הראוי היה שאעסוק במימוש וביישום מושגים ועקרונות לגבי הורות, בייחוד אלה הנוגעים להיבטים הדקים של הנצחת הסטריאוטיפים המגדריים וחיזוקם.
כאם וכמטפלת התחלתי בהתערבות טיפולית ביחס לקורלציות הישירות ביותר לתיאוריה ולאידיאלים. לדוגמה, אבי ושרה, הנשואים 16 שנים והורים לשלושה ילדים (בני 14,9,8), הופנו אלי לקבלת יעוץ בענין בתם שירה. לדבריהם, מאז ששירה הגיעה לגיל ההתבגרות היא הפכה לביישנית, למופנמת, עושה "דווקא" ומסרבת לקבל מרות ולעזור בבית, בייחוד בכל הקשור לאחיה הקטנים. הוריה הוטרדו במיוחד ממה שהם כינו "ההזנחה העצמית" שלה. בניגוד לחברותיה שלבשו חולצות קצרות וחושפניות וחצאיות מיני, נעלו מגפיים גבוהים והתאפרו, שירה העדיפה מכנסיים פשוטים, חולצות טי, נעלי ספורט ושיער אסוף. הוריה סברו שהופעתה החיצונית גרמה לכך שלא תהיה מקובלת על הבנים, מצב שגרם לשירה כאב. שוחחתי אתם על משבר גיל ההתבגרות בקווים כלליים, תוך הדגשת התהליך שעוברות חלק מהבנות: הן הופכות מסובייקט וממקור הסמכות העצמית לאובייקט, ובעקבות זאת מאבדות את ה"עצמי" שלהן. כמו כן, העליתי את האפשרות שבהיותה בת בכורה היו לגביה ציפיות מגדריות בבית (למשל, בטיפול בילדים) שהיוו בעיה לשירה. אבי ושרה אישרו את ההשערות האלה ומצאו קשר בינן לבין מה שהיא חזרה ואמרה על בנים, "אם הם יאהבו אותי, זה יהיה בגלל מה שאני".
כשהמשכתי להתערב ישירות ביעוץ להורים, התרחב הטיפול הפרטני המתמשך וכלל גם הפרכת סטריאוטיפים הנוגעים להורות. הבנתי אז, כפי שהסיקה התנועה לשחרור האישה, שדיבורים ושינויים בחשיבה המודעת אינם מספיקים כדי לחולל שינוי, ושגרסאות פחות נגישות אחרות של סטריאוטיפים מגדריים השפיעו על ההורות ודרשו ניתוח. התחלתי לפתח גישה משולבת לסוגיות הוריות.
מאמר זה ידון ביישום הקליני של התיאוריה- השיח הפמיניסטי של הורות לגבי נשים.
הערך הברור הוא הורות עם שוויון בין המינים, כאשר ההתערבות הטיפולית שלי מכוונת באופן ברור למיתון ההשפעות המזיקות של אפליה מגדרית ושל הבדלים בציפיות הן בקרב ההורים והן בקרב הילדים. הקושי העיקרי נעוץ בתרגום האידיאולוגיה לשפת המעשה במסגרת האישית והקלינית. אפשר לכוון התערבויות טיפוליות למטרות שונות. מטרות אלה כוללות תבניות מגדריות ברמה הקוגניטיבית ותבניות מגדריות במצג תוך נפשי (intrapsychic representation). דרך העבודה או המיקוד מתחלפים לא פעם בין עבודה ישירה על ההורות (לדוגמה, "הילדים מסרבים ללכת לישון בזמן") לבין עבודה ישירה על ה"עצמי" של ההורה (לדוגמה, "אני תמיד חסרת סבלנות, בדיוק כמו אמא שלי"). נושאי הדיון מגוונים, החל בשאלה, "האם יש להישאר בבית עם ילדים חולים?" ועד להתמודדות עם התעללות בילדים.
המקרה של אורלי מייצג מספר התערבויות טיפוליות מקובלות, והוא מאפיין את המורכבות ההולכת וגוברת של שילוב תבניות מגדריות במחשבות ובמערכות יחסים. מקרה זה מדגיש את הצורך במתן פירוש לתבניות שהפכו ל"עובדות" נפשיות.
אורלי הופנתה לטיפול אצלי לאחר שנים של טיפול מסורתי, טיפול אלטרנטיבי, עזרה עצמית וטיפול פרטני וקבוצתי. על אף הידע העצום שלה לגבי טיפול, כמו גם התובנות והמודעות המרשימות שהפגינה, אורלי, אם לשלושה, מצאה את עצמה מכה את ילדיה, צועקת עליהם בחמת זעם ומטיחה בהם קללות.
אורלי חשה זעזוע לפרקים מעצם התנהגותה, ולפרקים מכך שהיא הצדיקה את ההתנהגות שלה במקרים האלה. בהתערבות הטיפולית הראשונה היא נדרשה להימנע באופן מוחלט ממגע בשעת כעס ולהפסיק התנהגות זו באופן הדרגתי. אורלי החלה להבין שההתעללות נבעה מהצורך לנטרל את תחושת חוסר האונים שלה ואת ההרגשה שהיא קטנה וחסרת ישע כפי שהיה בעת שעברה התעללות בילדותה. בשעת זעם, היא ראתה בילדיה יצורים חזקים שמעוררים את כעסה במזיד, ואת עצמה היא ראתה כקורבן שלהם. על אף הפירושים הללו, חזרו ונשנו מקרי כעס בלתי ניתנים לריסון.
התברר שהתקריות הקשות ביותר התרכזו סביב סרובה של הבת הבכורה לאכול את האוכל האורגני שאורלי "עבדה כמו חמור במטבח החם כדי להכין לה", או שהסכימה רק לטעום ממנו. כדי להמשיך בקו זה של תחקור ופירוש היה חשוב לוודא קודם לכן שהילדה בריאה ואנרגטית, ואכן כך היה. אז הצעתי לעשות הקשר, לפיו אוכל הוא תכופות המקבילה הסמלית לאהבה (בייחוד כשמדובר באוכל כה "מושקע"), ודחיית האוכל על ידי בתה עוררה בה את רגשות הדחייה הישנים שלה. אף שתובנה זו סייעה להפחית במידת מה את התחושה של אורלי שבתה הכאיבה לה במתכוון ובאכזריות, היא עדיין הרגישה כך, אם כי בצורה מתונה יותר. ניסינו לבחון את האפשרות שאורלי ובתה היו נעולות במאבק כוחות סביב זכותה של הבת להעדיף סוגי אוכל מסוימים, כמו גם זכותה לדעת מתי היא רעבה. בבית ילדותה של אורלי, כשהילדים הביעו את צורכיהם, הדבר גרר תגובות חמורות, ולכן, היא הייתה זקוקה למידע בדבר התנהגות הולמת בנושא האכילה. דנתי בתיאבון נורמטיבי של ילדים ובמאכלים שרובם מעדיפים. יחד ניסינו לראות מתי סירוב לאכול הוא סימן לשובע, ומתי הוא מהווה מרד בגבולות שהוצבו, בין אם היו לגיטימיים או מוגזמים. כתוצאה מכך הפכו הגבולות ויישומם למוקד הדיון: כיצד מגדירים הפרה של סמכות הורית, ומהו ביטוי עצמי של הילדה ושל צרכיה. כל זה נעשה מתוך הבנה שאין מנוס מקונפליקט כלשהו בין השניים. הצעתי מספר פתרונות סטנדרטיים, אולם אורלי לא יכלה להפריד באופן מוחלט את נוהלי האכילה של בתה מה"עצמי" שלה, עד אשר התחלנו לבחון את התבניות המיתולוגיות של האמהות כפי שנתפסו על ידי אורלי.
הסירוב של בתה לאכול את האוכל שלה נתפס אצל אורלי באופן בלתי מודע כסירוב לאשר את היותה אם טובה. כשאורלי הייתה ילדה היא הפכה לאכלנית-יתר כפייתית, כדי לאשר, באופן בלתי מודע, את העבודה שאמה היא אם טובה. היא ניסתה לכפות את אותה אינטראקציה על בתה. אין זה צירוף מקרים שהכל נסב סביב האוכל. האם הארכיטיפית המטפחת מוצגת בעיקר כמספקת מזון. אף שאורלי היא מקרה קיצוני, נשים רבות, במיוחד אלה העובדות מחוץ לבית, רואות את עצמן או את ילדיהן כמי שלוקים בחסר במודל: "אמא נותנת, ילד מקבל טיפוח". הסמל התרבותי של האם המזינה גורם לכך שאין-ספור נשים נעולות במאבק עם עצמן או עם ילדיהן בנושא האוכל. אין זו בהכרח שאלה של סמכות הורית, גבולות או שליטת הילדים בגופם, אלא פעמים רבות תוצאה של הפנמת מיתוסים של אמהות. כאשר בוחנים את המיתוסים באופן מודע ומנתחים אותם, הורים יכולים להשתחרר מהירושה של דפוסי איטראקציה הרסניים עם ילדיהם.
כשאני מרצה על נושא שוויון בין המינים בהורות בישראל, מתברר לי שמוקד החששות של ההורים הוא בעיקר בהשלכות האפשריות שעשויות להיות לחריגה מנורמות התנהגותיות על הילדים. הם חוששים כיצד האחרים ירגישו ויתייחסו כלפי ילדיהם. ביתר חרדה הם תוהים כיצד ירגישו הם עצמם כלפי ילדיהם, והאם יחושו ניכור. ייתכן שבארץ, הדיכוטומיה המינית של התנהגות היא קיצונית יותר והניתוח הפמיניסטי מקובל פחות מאשר בחברות מערביות. לפיכך, יש צורך לחקור את ההשפעות התרבותיות הייחודיות של התנהגות אנדרוגנית. אולם, אפשר להבין חששות אלה של ההורים כתוצר של תהליך אוניברסלי של מיזוג בין גורמים נפשיים לבין גורמים חברתיים-תרבותיים.
ברמה הפנומנולוגית, חריגה מנורמות התנהגותיות מקובלות מביאה תכופות להתנהגות המזכירה סטריאוטיפים אחרים: הילדה ה"בן", או הילד הרכרוכי- ה"סיסי", או במקרים קיצוניים יותר הדבקת תווית של סטריאוטיפים לסביים או הומוסקסואליים. פחדי ההורים מבטאים בו זמנית את הפעולה של מנגנונים נפשיים ושל שיקולים מציאותיים. בתחום התוך נפשי, ההורים עצמם ויתרו על חלקים מעצמם לטובת תבניות חברתיות-תרבותיות נוקשות של הבדלים מגדריים. בהורות, חלקים אלו חוזרים ועולים, בייחוד אלה האחראים להומופוביה או לפחד מהשונה ("differentophobia"). הפחדים מייצגים בו זמנית את המשיכה שלהם לחלקי העצמי הללו (המחשבות, הרגשות וההתנהגויות הקשורות למגדר האחר), את הכעס והכאב בגלל הקרבתם, ואת הפחד והבוז כלפי האיכויות שלא הותרו או שנדחו. תהליך זה התרחש ברקע החברתי-תרבותי של ההורה בעבר. המקור השני לפחדים מצוי באקלים החברתי-תרבותי ובתבניות המגדריות בהווה של אותו הורה.
המחקר נוטה להראות שבטווח הארוך, בכל הנוגע להערכה עצמית, לאושר ולהישגים של הילדים, שוויון בין המינים בהורות הוא טוב במידה שווה להורות "מסורתית" או אפילו יותר טוב (1980, Pogrebin). אבל התנהגות לא מגדרית, כמו למשל חוסר הערכה לבדיחות סקסיסטיות, או העדפת פעילות שמיוחסת למין השני באופן חברתי-תרבותי, עלולה לחשוף ילדים לאותן דעות קדומות שמודגמות בפחדים של הוריהם, ואשר לפי ההנחה הלגיטימית של ההורים קיימות גם באחרים. ילדים אנדרוגנים עלולים להיות מושא להדבקת תווית, ללעג, לנידוי ולהתעללות, בייחוד בשנות העשרה שלהם. בנים במיוחד עלולים לשלם מחיר כבד על כך שאמצו לעצמם "התנהגות של בנות" הנחשבת לנחותה. היתרונות בעתיד אינם ממתנים את הכאב בהווה, וההורים מרגישים רגשות שליליים לגבי הילדים.
המקרה הבא מציג חלק מהסוגיות העולות מהתנהגות של ילדים לאורך הגבולות המגדריים.
במהלך הטיפול החלה נועה לחשוש שבתה סיוון בת ה-4 "היא בעצם בן". הצד הטכני של הצעצועים מרתק אותה. היא אוהבת טלוויזיות ומחשבים ומעדיפה אותן העדפה ברורה על פני משחקי בנות מסורתיים. לדברי נועה, סיוון בנויה כמו בן, ובנוסף לכך היא סולדת משמלות ומקישוטים. לאחרונה החלה סיוון לדבר על עצמה ועל אמה בלשון זכר. אף שסיוון אומרת שזה "רק בצחוק", נועה דואגת ומנסה להכריח את סיוון להתאים את עצמה לסטריאוטיפ "נשי" קונבנציונלי.
ההתערבות הטיפולית הראשונה והברורה ביותר הייתה ברמה הקוגניטיבית של אידיאולוגיה והפרכת מיתוסים: תחומי עניין אינם מגדירים זהות מגדרית, והתנהגות אישית אינה קשורה בקשר גומלין התפתחותי לנטיות מיניות או לבחירה של אובייקט. המשמעות של הורות שוויונית היא לאפשר בחירה והעדפה אישית שאיננה תחומה בסטריאוטיפים. התמונה של סיוון "צוירה מחדש" כתוצר מוצלח של הורות שוויונית.
באותה נימה חינוכית וקוגניטיבית הוכנסה לגדר הנורמלי גם התופעה של שימוש בלשון זכר. בשנותיי הראשונות בישראל ראיתי לא פעם דפוס שבו ההתייחסות העצמית או ההתייחסות לקבוצות חברים קטנות נעשית בלשון המין השני. נראה שזו דרך של משובה לבחון מאפיינים של בני המין השני (בנות משנות את חתך דיבורן ואת דרך הליכתן כשהן מחקות את הבן הסטריאוטיפי, ולהפך).
נטייתה המודעת של נועה היא פמיניסטית, ולכן "היא כבר ידעה את רוב הדברים האלה". אבל הפאניקה שלה לא שככה. היא נזקקה לתובנות באשר לתבניות המופנמות שלה ביחסיה הבין-אישיים (object relations) שהם עצמם נבעו מסטריאוטיפים מגדריים תרבותיים וממשתנים משפחתיים ספציפיים (שגם מבוססים על תבניות מגדריות).
נועה היא הצעירה מבין שתי בנות. היא תמיד ידעה שהוריה (במיוחד אביה) רצו שתהיה בן. אביה לקח אותה למשחקי כדורגל ולמקומות שנועדו לגברים בלבד. בבית הוא שוחח אתה על נושאים אינטלקטואליים כבדי משקל. נועה קיבלה זאת כמחמאה ויחד עם זאת גם הרגישה בלבול, כאילו היא מנועה מלהביע את "נשיותה". היא חששה שאם תביע אותה, אביה ילעג לה ואף יבגוד בה, כפי שקרה לאמה. בו בזמן, היא התחננה בפני אמה שתעזוב את אביה הבוגדני, ופעמים רבות הרגישה בוז לחולשה של האם שנשארה אתו. ההערכה של נועה לגברים, התחרות עמם והזעם כלפיהם בגלל הסטטוס הגבוה שלהם "שלא מגיע להם", יחד עם רגשות בוז לנשים וכמיהה אליהן, התמצו במערכת יחסים שלה עם סיון (שגם היא הייתה רוצה להיוולד בן). מאחר שהיא נאלצה לזנוח מאוויים והיבטים של העצמי שלה, (לדוגמה, היא תפסה את השאיפה הנשית לטיפול במערכת אינטימית כתלות) והיה אצלה בלבול בדבר איזה חלקים היא משליכה על סיון ואיזה חלקים היו באמת שייכים לסיון. האם דיכאה נועה את תכונות ה"ילדה" בסיון, כפי שעשתה זאת בתוכה, מתוך הערכת יתר למיומנות טכנית? האם התקשתה נועה לקבל את סיון, משום שנועה חשה בכורח לפצל התנהגות לסטריאוטיפים מגדריים (שיש בהם הזדהות מבולבלת ודו-ערכית עם האובייקט, כולל הזדהות יתר והזדהות חסרה עם בתה ועם אמה)? בנועה יש התגלמות של תערובת פחדים: הפחד ביחס לבתה בחברה סטריאוטיפית שמדביקה תוויות; הפחד שהיא עצמה תקבל תווית של אמא רעה ואו שתהיה אמא רעה; וגם מעט התמרמרות וקנאה על המרחב לביטוי עצמי שהרשתה לבתה. בנוסף לכך, היא חשה אכזבה (שגם היא נובעת מאותם מיתוסים מופנמים) שאם בתה היא "ילד", לא תהיה לה הילדה שאתה תוכל להתחלק ולהיות האני ה"נשי" האמיתי שלה, ושעליה היא תוכל לסמוך לעת זקנה. נועה הייתה חייבת לעבד את כל הסוגיות הללו כדי לשחרר את ההורות שלה, וגם את מערכת היחסים שלה עם סיון, מערכת שהתאפיינה בדו-ערכיות ובמתחים. בתהליך זה נועה לקחה שוב חזקה על חלקים מעצמה.
בשני המקרים שהובאו כאן שיקפו סוגיות הוריות את הקונפליקטים האישיים הבלתי פתורים הקשורים לתבניות מגדריות בלתי מציאותיות ובלתי שוויוניות. ההורות הדגישה והבהירה את מהות הקונפליקטים דרך ההתייחסות לילדים, וגם נתנה הזמנות לפתור אותם.
בשני המקרים שהוצגו, הסוגיות בהורות שיקפו קונפליקטים אישיים בלתי פתורים הנוגעים לתבניות מגדריות בלתי מציאותיות ובלתי שוויוניות. ההורות הדגישה והבהירה את מהות הקונפליקטים כפי שהם באים לידי ביטוי בקשר עם ילדים, וההורות גם נתנה הזדמנות לפתור אותם.
* מרשה לוין - שבירו - פסיכולוגית קלינית במרכז אמירים ומעבירה הדרכות לפסיכולוגים המטפלים במרכז. בעלת הרשאה להיפנוט מטעם משרד הבריאות, EMDR.
** כל השמות בתיאורי המקרה בדויים.
מתוך הספר "נשים במרחב הטיפולי, קובץ מאמרים ממרכז ייעוץ לאשה".
